גזר דין בתיק ת"פ 23264-07-13

הנאשם שבפניי הודה במסגרת הסדר טיעון, כי ביום 6.7.13, סמוך לשעה 16:00, , במהלך ויכוח עם אשתו (גב' א' - "המתלוננת"), זרק לעברה כסא, ונטל את ילדותיו, כשהן בוכיות ומבוהלות, לכיוונו של הרכב המשפחתי.

המתלוננת חשה אחריהם, ובתגובה, זרק הנאשם אבן לכיוונה. המתלוננת ניסתה לחמוק מהאבן אך נפצעה ברגלה במהלך ניסיון ההתחמקות.

בהמשך, ניגש הנאשם למתלוננת והיכה אותה עם כף ידו בעינה השמאלית ואף החל לחנוק אותה. המתלוננת נשכה את ידו וברחה חזרה לתוך ביתם, שם הסתתרה עד שהגיעו בני משפחה אחרים וחילצו אותה משם.

בעקבות האירוע המתואר, נגרמו למתלוננת סימן חבלה כחול ביד ימין, נפיחות וסימן חבלה באמה ימין, סימן חבלה כחול מתחת לעין שמאל וכן נפיחות מסביב לעין, המטומה אינפרה-אורביטלית בצידם השמאלי של פניה, סימן חבלה בעקב רגל ימין, רגישות בברך שמאל וסימני חבלה בצוואר עם רגישות מקומית.

בשל כלו אלו, הורשע הנאשם בעבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בטיעוניה לעונש גרסה המאשימה כי מדובר בעבירה חמורה שפגיעתה קשה ותוצאותיה עלולות להיות משמעותיות וחמורות. ביתו של אדם הוא מבצרו, ומבצרו הוא משפחתו, וכאשר "מבצר" זה ניזוק ונפרץ, הרי שהפגיעה קשה הרבה יותר בשל השלכותיה ותוצאותיה. נסיבותיה של העבירה, אף הן, חמורות מחד וסתמיות מאידך, ועל כן מתחם הענישה הראוי נע בין 12-48 חודשי מאסר בפועל.

עם זאת, ציינה המאשימה כי לקולא יש לציין את העובדה כי הנאשם הודה וחסך בכך, לא רק מזמנו של בית המשפט אלא אף את עדותם של המעורבים שיכולה הייתה לגרום לטראומה קשה, ועל כן העונש המתאים צריך שיעמוד על 24 חודשי מאסר וכן מאסר מותנה מרתיע.

מאידך, הצביע בא כוח הנאשם על כך כי מדובר במעידה חד פעמית, שהנאשם מצר עליה בכל מאודו.

 טראומות שונות אירעו במהלך חייו המשותפים עם בת זוגו שכללו מות שניים מילדיהם, ועל כן לדבריו, יש להסתפק בימי מעצרו.

הצדדים הציגו בפניי פסיקה מתאימה לכאן ולכאן, כל אחד אליבא דשיטתו.

דיון והכרעה

ביתו של אדם הוא היחידה החברתית הבסיסית והמשמעותית ביותר שיש לו לאדם.

יחידה זו יכול שתביא בחובה אושר גדול, ומאידך יכול שתביא לסבל גדול מנשוא, כמאמרו של התלמוד הבבלי (מסכת סוטה, דף יז' עמוד א): "  דרש רבי עקיבא - איש ואישה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתם".

הבעל מחוייב בצרכיה הפיזיים של אשתו, כפי שמלמדנו התלמוד הבבלי במסכת חולין דף פד עמוד ב', וזו לשונו:

"דרש רב עוירא, מאי דכתיב (מה פירוש הכתוב - ש.ה.):"טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט"?

לעולם לא יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו

ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש ..."

אך חיוב משמעותי יותר המוטל על הבעל עוסק בצרכים הרוחניים- נפשיים שעניינם כבוד האישה ומעמדה כליבת הבית, ובלשונו של התלמוד (מסכת בבא מציעא, דף נט' עמוד א'):

"אמר רבי חלבו:לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו,שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברהם הטיב בעבורה".